גדלתי מהורים פולנים במדינה היפה של שוויץ, שם הייתי ממשיך ומסיים את התואר הרפואי לפני שהתחלתי לעבוד כרופא. אבל גם אז, בזמן שלמדתי וחקרתי את החיים, הייתה לי תחושה עמוקה של ידיעה כי לא משנה מה ואיך, אם תעקוב אחר ליבך, אתה תמיד תגיע למקום שאתה אמור להיות, גם אם נראה בהתחלה שאתה הולך על קיר או במקרה הגרוע ביותר, לאחור. המרכיב המכריע הוא להקשיב לעצמך לעומק ולשם כך, כמובן, להכיר את עצמך לעומק. וזה באופטיקה ההיא שיום אחד החלטתי לקחת הפסקה מהדרך הרפואית שלי. אל תבינו אותי לא נכון, להיות רופא זה היה נחמד מאוד. היו לי חיים טובים. זה לא היה אחד הסיפורים שבהם חשתי לחץ להפוך לרופא מההורים שלי למרות רצוני להפוך לאמן. להפך, למעשה. הייתי מאוד סקרן ונרגש ללמוד כיצד נוצרו גופים אנושיים, איך הם עבדו, איך הם לפעמים לא עבדו ואיך לרפא אותם. אבל ברגע שהתחלתי לעבוד בבית חולים, הבנתי כמה אני כלואה כלואה, כמה מובנית וממש לא נושמת כל הסביבה הזו. רציתי למצוא משהו שיהיה לא רק טוב אלא מרגש, שיגרום לכל תאים בגוף שלי לרטוט. החלטתי לעשות הפסקה ולהרהר שוב על עצמי, לוודא שאני הייתי הייתי רוצה להיות היום ולא רק שזה היה תוצאה של בחירות העבר שלי.
כשחיפשתי בפנימיות עצמי, התבוננתי בתשוקותי כילד. הם היו רבים מהם, אך אחד שנראה היה שחוזר שוב ושוב היה משחק. נהגתי לאלץ את אחי הגדול להופיע מול ההורים שלנו כילד. המחשבה על זה עוררה בי משהו שגרם לי לאי נוחות או אפילו קצת לפחד. וככה ידעתי. אם זה הפחיד אותי, זה בטח בגלל שזה אומר משהו מאוד עמוק. אז פשוט ידעתי שאני צריך לקפוץ לזה. נסעתי ללונדון ללמוד בסטודיו אורנווד ופשוט אהבתי את זה. אחרי שחזרתי לשוויץ, צילמתי את הקצרים הראשונים והמשחקים האחרים שלי, אבל הרגשתי שאני צריך קצת אימונים והחלטתי לבוא לעיר ניו יורק ללמוד, כי מה שחשבתי אז יהיה רק שנה של משחק אימונים.
כשהגעתי לניו יורק היו לי ציפיות לא מעטות. לא הרגילים: עיר גדולה, חלומות גדולים, הופכים לכוכב, אבל יותר טירוף. ניחשתי שדמיינתי את ניו יורק כמו פעם בשנות ה -70-80: כור היתוך מטורף גדול, עם אנשים ברחוב, אמנים שמתבטאים, טירוף במיטבו והגרוע ביותר. מה שמצאתי במקום זאת הייתה עיר רגילה למדי. בטוח שהם יותר אנשים והעיר מזמזם קצת יותר אבל שום דבר לא יוצא מהעולם הזה. ואותו אפשר לומר על בית הספר שלי. זה היה בית ספר רגיל למדי, אין מורים משוגעים שדחפו אותנו לקצה או שחקנים ששורפים את הבמה. עם חלוף השנה, כמעט הפסקתי לחזור הביתה אבל החלטתי רק להשלים את התוכנית לשנה ולחזור הביתה אחר כך.
אבל כמו תמיד, כשהחלטתי לוותר על זה, הדברים התחילו להשתנות .
העיר התחילה לזחול מתחת לעורי והתחלתי להריח מקומות שבהם הביטוי והטירוף עדיין היו בחיים. באשר למשחק שלי, משהו בי התחיל להשתנות. הגעתי לעיר ניו יורק במחשבה שאני לא הרבה אינטלקטואל, לאחר שפגשתי אנשים הרבה יותר אינטלקטואליים ממני, אבל ילד טעיתי. הייתי כל כך בראש שלי, ולמרות שהמורים שלי המשיכו להגיד לצאת משלך כשמשחקו, לא יכולתי להבין למה הם באמת מתכוונים. אבל הרגשתי שמשהו קורה. המשחק אינו מספק את עצמו אלא האמת.
לכן, עם התקרב סוף השנה הראשונה שלי, החלטתי להישאר עוד שנה ולהשלים את תוכנית השנתיים שהציע בית הספר שלי. ואלוהים, האם הדברים המשיכו להשתנות.
התחלתי לרדת מהראש לגופי. התברר לי שגופנו מחזיק את כל מה שצריך לדעת כל עוד אנו מקשיבים לו. התחלתי לחקור תנועה עם שיעורים כמו גאגא, בוטו, ריקוד אקסטטי ו -5 מקצבים. בכך, המשחק שלי השתנה מאוד. התחלתי להתבטא בגופי; התחלתי להרגיש למרות עצמי במידה מסוימת.
גם חיי האישיים שלי משתנים. התחלתי להרגיש את עצמי יותר, להבין את האני הפנימי שלי וכמה הייתי מקרין סביבי וכמה לקחתי עליי תחזיות של אנשים אחרים. זהו תהליך לכל החיים אבל הוא נפלא. ורגעי הניתוק הופכים לעיתים נדירות יותר ויותר ואני ממש מברך עליהם כעת, כיוון שאני מסתכל עליהם כדלתות והזדמנויות להבין היכן אני נמצא יותר.
לבסוף היסוד של "הטירוף" שחיפשתי בניו-יורק היה נהדר. זה אפשר לי להתבטא באמת ולמצוא את עצמי. אבל אני חייב לומר שאני בר מזל מאוד להגיע ממקום שנמצא ממש על הרים מלכותיים. אין לי את האיזון המדהים הזה, אני חושב שהיה קל לאבד את עצמו, לאבד יציבות. אני מאמין שזה מאוד חשוב במיוחד עבור אמנים שצריכים להיות במצב כל כך פגיע כדי למצוא את האדמה שלהם, את הבית שלהם, את האבן שלהם. מבחינתי זה הטבע: או בשוויץ, מרכז העיר ניו יורק או אפילו סתם עץ ברחוב.
היה לי מזל מאוד משחק חכם. מאז שעברתי לכאן הייתה לי הזדמנות מדהימה לביים את המחזה הראשון שלי, Time Stands Still של דונלד מרגוליס, ואחרי זה, כשלושה נוספים. התחלתי לפעול מחוץ לרוחב בתפקידי עופרת, כמו גם בגרמניה, להיות בתוכנית טלוויזיה גדולה בשוויץ ולסייר עם מחזה בניו יורק ובצפון איטליה, וזה דבר שמעולם לא חוויתי לפני כן. סיור בהצגה זו תחושה נפלאה. זה באמת קסום לראות את התפאורה שלנו בנויה בתיאטראות שונים. ולבסוף, לאחרונה סגרתי סתם קטע תנועה, שזה דבר שמעולם לא חשבתי שיקרה לי כל כך מהר. ככל שנכנסתי יותר לגופי, נזכרתי שביקשתי להופיע כמוביל וספק די, זמן קצר אחר כך היה מבחן באולם הבמה וזהו. אני כל כך מבורך ומודה על היכולת לעשות את מה שאני אוהבת כעבודה. חשוב לי מאוד גם לעשות משהו גדול ממני ולהחזיר, כמו גם להעביר את העולם הזה למקום טוב יותר לכולנו. אבל כדי לעשות זאת באמת, צריך להאיר את האני הטוב ביותר שלהם ולהקשיב לעצמם תמיד ולא להחזיק מעמד ברעיונות שיש להם על עצמם. ברגע שזה שם, אני חושב שחשוב ללכת רחוק יותר ולהיות עם אחריות חברתית מסוימת. בסופו של דבר זה אומנות: להרגיש, לבטא ולשנות את העולם.
הרגש, הביע, התפשט ואהב.
אז בסופו של יום, אני מניח שכל מה שאני אומר הוא: לכו על זה, גם אם זה מפחיד, אולי במיוחד אם זה מפחיד, עקבו אחר ליבכם ואל תפסיק! יש אמירה שאומרת שגיבור הוא זה שנשאר עוד דקה. אז פשוט תעשו זאת, המשיכו, רק לעוד דקה אחת. זה שווה את זה. תאמין לי.
אנדרה ווטוי
[ 19459032]
